פסק דין
1.בפניי ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים בנתניה בתיק חע"מ 2378/06 (כב' השופטת א' טלמור), אשר הרשיע את המערערים בעבירה של אי קיום צו בית משפט, עבירה לפי סעיף 210 לחוק סדר הדין הפלילי. הערעור נסב גם, ובעיקר, על החלטות ביניים שנתן בית המשפט בתיק הנ"ל, בענין זימון עדים.
2.המערערים 2 – 5 הם בעלים של מבנה הנמצא באזור התעשיה הישן, "קריית אליעזר", בנתניה, ומזה למעלה מעשר שנים הם מנהלים במקום אולם אירועים באמצעות המערערת 1. ביום 5.7.2001 הורשעו המערערים, לפי הודאתם, בבית המשפט לעניינים מקומיים בנתניה בשני תיקים מאוחדים בגין ביצוע עבודות בניה ללא היתר בניה כדין באולם האירועים שבבעלותם וכן בגין הפרת צו הפסקה מינהלי שניתן ביחס לאותה בניה. בגזר הדין מיום 7.7.2002 הטיל בית המשפט על המערערים קנס וכן הוציא צו הריסה לגבי הבניה נשוא ההליך, אך דחה את ביצוע הצו למשך 24 חודשים (על מנת לאפשר למערערים לקבל היתר ולהכשיר בדיעבד את הבניה שבוצעה).
3.המערערים פעלו להשגת ההיתר הנדרש, לרבות על דרך של הגשת בקשה לתיקון תוכנית בנין עיר, בקשה לשימוש חורג וכן רכישת המגרש הסמוך לנכס. בסופו של דבר, הורתה הוועדה המקומית לתכנון ובניה בנתניה על הפקדת התוכנית המתוקנת, ואחד התנאים למתן ההיתר היה קבלת אישור מטעם המחלקה לאיכות הסביבה בעיריית נתניה. אולם, המחלקה לאיכות הסביבה סירבה ליתן את האישור, בין היתר בהסתמך על חוות דעת מומחה מן המשרד להגנת הסביבה אשר סבר כי העובדה שבמרחק של כמאה מטרים מן המבנה בו נמצא אולם האירועים שוכן מפעל מסוכן (מפעל פלנטקס) יוצרת סיכון בטיחותי למאות האורחים המצויים באולם בעת שמתקיים בו אירוע. על רקע זה לא ניתן, אפוא, למערערים היתר הבניה.
4.ומאחר שהעותרים לא הרסו את הבניה הבלתי חוקית, על כן, ביום 25/4/06 הוגש נגדם, לביהמ"ש לעניינים מקומיים, כתב אישום (2378/06), בעבירה של אי קיום צו בית משפט, עבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה. המערערים הודו בעובדות כתב האישום, אולם העלו טענת הגנה מן הצדק, היינו, כי עצם הגשת כתב אישום וניהול הליך פלילי כנגדם עומדים בסתירה לעקרונות של צדק והגינות משפטית, הואיל והם נקטו, מאז גזר הדין ואילך, בהליכים תכנוניים לקבלת היתר בניה, בקשתם להיתר בניה אושרה כמעט ע"י כל הרשויות, אך היתר בניה לא ניתן להם לטענתם עקב סירוב שרירותי, מפלה ולא סביר של המשרד לאיכות הסביבה.
5.המערערים הגישו בביהמ"ש קמא בקשה לזימון 10 עדים, להוכחת הגנתם. בית המשפט העביר את הבקשה לזימון עדים, אל המשיבה, לתגובתה, ולאחר קבלת תגובתה, קבע, בהחלטה מיום 26/12/07, כי אין מקום לזימון כל העדים שנתבקשו, הואיל ואין להם נגיעה להליך הרישוי להוצאת היתר בניה ועל כן אינם רלוונטיים. ביהמ"ש הורה לזמן רק שלשה מעשרת העדים שנתבקשו, והוא אף קבע מי הם שלשת העדים שיזומנו.
6.אחרי מתן החלטה זו, הגישו המערערים בקשה חוזרת להזמנת עדים, ובה נימקו לשם מה נחוץ להם כל עד ועד. ביהמ"ש קמא, בהחלטתו מיום 1/1/08, החליט שלא לשנות מהחלטתו הקודמת בענין זה, וכי אין להרחיב את יריעת הדיון אל מעבר לשאלות נשוא המחלוקת. לדעתו, נושאים הנוגעים להחלטות עקרוניות בדבר מתן או אי מתן היתר בניה ע"י הרשויות המוסמכות, וביקורת שיפוטית על ההחלטות ועל השיקולים של הרשויות הללו – מקומם בבית המשפט לעניינים מינהליים.
7.בהכרעת הדין קבע ביהמ"ש כי המערערים מפרים צו הריסה שיפוטי מזה למעלה מארבע שנים, ולא ניתן לומר כי העמדתם לדין בגין הפרת צו שיפוטי משך תקופה כה ארוכה יוצרת תחושה של פגיעה בחוש הצדק וההגינות.
ביהמ"ש ציטט את עדותו של מר מיכאל בראל, מנהל אגף איכות הסביבה בעיריית נתניה, לפיה המשרד לאיכות הסביבה מתנגד למתן היתר לתוספות הבניה שבנו המערערים, בשל כך שאולם האירועים מצוי בקירבת מקום למפעל "פלנטקס", שהוא מפעל מסוכן, וכי מדיניות המשרד לאיכות הסביבה היא, שלצורך מתן היתר לאולם אירועים הנמצא בקירבה פיזית למפעל מסוכן, נדרש מרחק מינימלי של 300מ'.
בסופו של דבר דחה ביהמ"ש את טענת הגנה מן הצדק והרשיע את המערערים.
בגזר הדין נגזר על המערערת 1 קנס בסך 100,000₪ ועל יתר המערערים נגזרו קנסות בסך 20,000₪ לכל אחד ומאסר על תנאי של שלשה חודשים למשך שנתיים.
8.הערעור בפניי הוא הן על הכרעת הדין, הן על גזר הדין, אך לאמיתו של דבר הערעור נסב על החלטות הביניים של ביהמ"ש קמא בעניין זימון העדים.
9.הטענות שבפי המערערים, בגידרה של הגנה מן הצדק, הן בעיקרן אלה:
(א)כי לא היה מקום להגיש כתב אישום, או להמשיך ולנהל את ההליך הפלילי כנגדם, שכן, אי השגת היתר הבניה נובעת מחוסר סבירות קיצוני ושרירות לב של הרשויות המוסמכות.
(ב)כי אזור התעשיה הישן משמש בפועל כמרכז מסחרי הומה אדם וצפוף, שרבים מבנייניו ועסקיו נמצאים בקירבה פיזית למפעל פלנטקס.
(ג)כי התנאי המחייב אישור של המשרד לאיכות הסביבה הוא תנאי מפלה ובלתי סביר, בהתעלמו מכל העסקים האחרים במקום, הפועלים באין מפריע, מבלי שמי מהם נדרש להשיג אישור כזה.
(ד)כי אין זה סביר לשלול מהמערערים את ההיתר, בגלל קיומו של מפעל מסוכן בקירבת מקום. סביר יותר להטיל מיגבלות או לדרוש דרישות מהמפעל המסוכן, ולא מהם.
(ה)כי המערערים מקבלים וקיבלו כל השנים רשיון עסק להפעלת האולם במקום עפ"י חוק רישוי עסקים, וכי גם המשרד לאיכות הסביבה הסכים, או לא התנגד, לכך.
10.בערעורם, אין המערערים מלינים כלל על הכרעתו של ביהמ"ש קמא בשאלת ההגנה מן הצדק, על יסוד העדויות שהובאו בפניו. טענתם היא, כי ביהמ"ש שלל מהם שלא כדין את הזכות לזמן עדים נוספים (מרבית העדים שביקשו לזמן), וכי אילו הובאו העדים הללו עשויים היו אלה לבסס ולהוכיח את העובדות והנסיבות להגנה מן הצדק.
המערערים טוענים עוד, כי שגה ביהמ"ש קמא בקובעו כי הביקורת השיפוטית על החלטת הרשות המינהלית ושיקוליה – מקומה בביהמ"ש לעניינים מינהליים, ובכך התעלם מכך שנתונה לו, לביהמ"ש הפלילי, הדן בכתב האישום, הסמכות לדון במעשי המינהל, במסגרת "תקיפה עקיפה".